לשים בצד את "אישתו של" וגם את "אמא של", ולהיות
אני.
רק לרגע.
להיזכר בתיכוניסטית שחלמה להיות המוזה של כל הגברים היוצרים באשר הם.
זאת שרצתה להיות האישה שכותבים לה שירים, האישה שמציירים, זאת שמטיילת במחשבות של
כל אומן כשהוא בורא את הדמות הכי נשית ביצירה שלו. רציתי להיות זאת שמתגעגעים אליה
כשריח עדין של זיכרון צובט פתאום איזה משהו בבטן. זאת שאתה תמיד תחזור אליה,
כשהבדידות תזכיר לך שבעצם אף אחת אף פעם לא ראתה אותך כמוה.
אז, בגיל שש-עשרה הכל כך סימלי, דימיינתי את עצמי בחורה בת עשרים וחמש,
בודדה, מעבירה לילות חורף קפואים בתחתית חדרי-מדרגות. עם שמיכה ומכונת כתיבה.
מתפרנסת בקושי מהקראת שירים שלי בפאבים חשוכים. במיוחד כאלה שלא רואים בהם את
הפרצופים של הקהל. העליבות והנחישות האלה הקסימו אותי. אבל גם פחדתי מהקור, והרעב.
מהלבד הזה. והפחד שלח את הרומנטיקה הקסומה של חיים כאלה לאלף עזאזל.
בגיל עשרים וחמש הייתי בעולם אחר. סטודנטית שגרה במעונות, מוקפת
בחבר'ה שידעו להרעיף עלי חברות אמיתית, שלא זכיתי לה עד אז. הם היו המשפחה החדשה
שלי, ומילאו את התפקיד הזה באחווה קלילה שריפאה לי את כל הפצעים הישנים. סוף סוף
הרגשתי שייכת. בלי הצורך לעמוד בציפיות, בלי הצורך לדעוך כדי לתת לאחרים לזרוח.
יכולתי להיות פשוט אני בלי לפחד להיות לבד.
ואף בחור לא התחיל איתי.
אף אחד.
והייתי בטוחה שאמצא את עצמי בגיל שלושים וחמש, מטפחת דירה וחתול. בלי
בחור שיתכרבל לידי בשבת בבוקר, כשהילדים יזדחלו לנו לתוך השמיכות בציחקוקים חנוקים.
הולכת לים בשקיעה, לבד. מגיעה לחתונות של חברים, לבד. ובכל ערב יוצאת אל המרפסת, לקבץ
קצת המולה של משפחה, שגולשת בחדוות חיים מתוך הדירות שמסביב.
אני בת שלושים וחמש. זכיתי למשפחה משלי. זכיתי להתכרבל עם בחור בכל
בוקר, וזכיתי להמולת ערב משל עצמי. ואני משתדלת לשמוח שאף אחד מהחלומות שלי לא
התגשם. מלבד זה שאיחלתי לעצמי בעצם הכי הרבה – לא להיות לבד.
למדתי פסיכולוגיה והעברתי איבחונים פסיכולוגיים, והתנדבתי עם חוזרים
בשאלה שרצו להתאקלם בחברה החילונית, ולמדתי חינוך והייתי קצת מורה, ולמדתי
קינסיולוגיה וטיפול אלטרנטיבי ועזרתי לכמה ילדים ומבוגרים, והדרכתי באגודה למלחמה
בסרטן, והעברתי סדנאות טאו, והתנדבתי עם נשים נפגעות אלימות שרצו לבסס עצמאות
כלכלית, ולמדתי הנהלת חשבונות, והייתי מנהלת חשבונות במשך שנה לפחות, ואפילו באמת
אהבתי את זה.
וזה מרגיש כאילו רק התחלתי, אבל עברתי כבר כל כך הרבה.
ואני עדיין לא הכותבת שרציתי להיות.
כי בכל פעם שניסיתי, שמעתי "לא", וחזרתי לחפש פרנסה אחרת.
רגילה. כזו שלא צריך בה קהל כדי להרוויח כסף. כזו שלא מצריכה ממני להגיש את עצמי
ולחכות למחיאות כפיים.
ואף אחד עדיין לא צייר אותי. ואף זיכרון רחוק עדיין לא התגעגע אלי.
ועדיין אין שירים שהם אני.
https://www.youtube.com/watch?v=6o6zMPLcXZ8